<h1>הבתים — שערי שביתת יום הכפורים שער ראשון</h1>
<h2>דף עד:</h2>
מ"ע אחרת יש ביוה"כ, והיא לשבות בו מאכילה ושתיה, שנאמר תענו את נפשותיכם. מפי השמועה למדנו איזהו עינוי שהוא לנפש זה הצום. וכל הצם בו קיים מ"ע. וכל האוכל ושותה בו בטל מ"ע, ועבר על ל"ת שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרין בו על אכילה ושתיה. וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול בו את הסנדל. ומצוה לשבות מכל אלו, כדרך ששובת מאכילה ומשתיה שנאמר שבת שבתון, שבת לענין אכילה, ושבתון לענינים אלו. ואין חייבין בו כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה בלבד. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. לשון רבינו משה. כתב רבינו יעקב לא נאסר ביום הכפורים אלא סיכת שמן. וחלב מותרת. והרב בעל התוספות כתב, שאפילו בשומן וחלב אסור, וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שכתב אע"פ שאין כרת בשאר הדברים, מ"מ איסור תורה יש בהם. והרב בעל התוספות ורבינו יעקב כתבו שאין איסורם אלא מד"ס. וכן נראה דעת הר"ם. וזה עיקר.
<h2>דף פא:</h2>
כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. [וצריך] להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב כלומר התחיל לצום מערב תשיעי סמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה בעינוי מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. לשון רבנו משה. ואינו חייב כרת לא על תוספת מלאכה ולא על תוספת עינוי, שהרי בשניהם נאמר בעצם היום הזה על עיצומו של יום ענוש כרת ולא על תוספת.
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבא לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה. לשון רבינו משה. יש מי שכתב, שאין אומרים מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אלא בדבר שאין איסורו אלא מד"ס כגון תוספת עינוי יום הכיפורים וכיוצא בזה. אבל בדינים שאיסורן מן התורה אין מניחין להן, אלא ממחין בידן. ויש מי שאמר, שאפילו בדבר שאיסורו מן התורה אומרים דבר זה, שהרי אמרו תוספת עינוי של יום הכפורים מן התורה. ואע"פ שנראה באחד מן המקומות שבתלמוד שלא אמרו דבר זה אלא בדבר שאיסורו מדברי סופרים, מפני ששני המאמרים נראים כסותרים זה את זה, אמרו שאע"פ שתוספת עינוי מן התורה, אינו כשאר מצוות התורה מפני שאין זה מצות עשה בייחוד. והוא כחצי שיעור שאסור מן התורה שאין לוקין עליו. ומה שיראה לי בזה, שאין אומרים הנח להם אלא בנשים, ובדבר שלא נודע האיסור לכל, ואין לו זמן וגבול ידוע, והוא משום גדר, אפילו הוא מן התורה, כגון תוספת עינוי. אבל בשאר דברים של תורה, שהם עצם האיסור, אין אומרים בהם הנח. ובדברים שהם מדברי סופרים אומרים הנח בין שהיה האיסור משום גדר, כגון מה שאמרו חכמים שאסור לאדם לעמוד בשבת על פתח המבוי וחפץ בידו שמא יתגלגל החפץ חוץ למבוי ויבא להעביר ארבע אמות ברשות הרבים, שאין כאן שום מעשה איסור. בין שיהיה הדבר עצם האיסור, כגון סיפוק וטיפוח, שבמעשה עצמו יש בו ספק איסור, שהוא מוליד קול, שאסור בשבת, אין ממחין בידן הואיל ואנו רואין שכולן נוהגות היתר בדבר זה וקשה להפרישן ממנו, כיון שאין איסורו אלא מדברי סופרים אומרים מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.
